"שקרנית!
את שקרנית מסריחה ועלובה.
זה מה שאת.
אני מעדיף לחיות לבד, בחדר אחד, עם האופניים שלי, ואהיה רגוע. הו כמה רגוע שאני אהיה בלעדייך. את מצליחה להדליק אותי בשניות.
לא יכולת לענות לי אתמול? חיפשתי אותך. הייתי צריך אותך אבל את עם השקרים הקטנים והמלוכלכים שלך… תגידי את האמת. עכשיו תגידי! הוא היה אצלך אתמול, נכון? בגלל זה לא ענית לי. היית בטלפון, ראית את ההודעה, למה לא ענית?
את אומרת שאת אוהבת אותי אבל שוכבת איתו. נכון? תודי. תודי בזה יא שקרנית."
הכלב נבח בלי הפסקה, חושף שיניים מאיימות. אריאל לא הסס ובעט בו בחוזקה. יללה קצרה והכלב נמלט אל מתחת לשולחן אזניו משוכות לאחור, זנבו בין רגליו.
"ואל תתחילי איתי עם כל הממבו ג'מבו הפסיכולוגיסטי שלך. שמרי את זה למטופלים שלך שמגיעים ב- 10 בלילה. תגידי, איזה מטופלים יש בשעות כאלה? את חושבת שאני דביל?"
צועד עד לדלת הכניסה,
אוחז בידית,
מהסס לרגע באי שקט ואז חוזר כל הדרך אל חדר השינה בפסיעות רועשות נחושות. הכל היה נותן בשביל שתגע בו עכשיו ותלטף, תערסל ותחייך את החיוך המתוק שלה. שתחליק את היד על ראשו המגולח, על גופו החשוף. שתניח שפתיים חמימות על שלו ושהנשימה שלה תחזיר לו את האוויר לריאות הטובעות בחרדה.
"אני רוצה תשובה עכשיו – איך קוראים לו? למה את לא עונה? אל תגידי לי שאני אובססיבי. אני חייב לדעת איך קוראים לו. מי האפס הזה?"
מיכל התכווצה. מסיטה קווצת שיער סוררת מפניה. מכירה את הסערות שלו.
"כי אתה תקליט שבור. זה למה! אין מישהו אחר. לא שוכבת עם אף אחד חוץ ממך. אתה רוצה בעלות עלי, על הזמן שלי, אבל אתה חונק אותי. אי אפשר לעמוד בציפיות שלך, אתה רוצה תגובה תוך שניות. מי יכול לעמוד בקצב שלך?
אמרתי לך אלף פעם, זה שאני לא עונה לא אומר שאני מתה בצד הדרך. יש לי מטופלים, יש לי ילדים. יש לי חיים. גם לך יש. זוכר את יעל והילדים?"
"בוא גארפילד, בוא אלי כלב טוב." היא משדלת את המפוחד המסתתר תחת שולחן האוכל ומעיפה מבט נוזף באריאל.
"ואתה? רוצה להיות איתי? הא? באמת? אז בוא. אל תשחק משחקים ותבחר אותי. תבחר בי. אני לא ממתק או משחק, או קישוט נחמד לחיים שלך. אנחנו לא ביחד. לא באמת. אתה לא נשאר לישון, לא נוסעים לסופי שבוע למרות שהבטחת.
תגיד למזכירה שלך שאמרתי תודה על הפרחים שהיא בוחרת לי. בכל פעם שאתה פוגע בי – היא שולחת בשמך המון פרחי בוטיק. בלי פתק. מי שולח פרחים בלי פתק? טוב, די. אני לא יכולה לנהל את אותו ויכוח שוב."
עיניה העצובות תלויות בו, ממתינות לדמעות התקועות שישתחררו.
החדר הסתחרר בתוך ראשו. רק לפני כמה ימים הפתיע אותה בנסיעה אל המדבר, פרש שמיכה על הרגבים המתפוררים, טיפס ביסודיות דרך קימורי בטנה, משאיר שובלים רטובים עם לשונו, טורף כחיה רעבה את שדיה. בהתחלה היא נראתה לו כמו נסיכה תל אביבית פלצנית. אשה ילדה.
כשהיתה עירומה ומתמסרת על גדות המכתש, הלב שלו כמעט התפוצץ.
זעם עלה בו שוב, כפוית טובה. מה עוד היא רוצה ממני?
"אני עייף כבר, את מבינה מיכל? אני פאקינג עייף.
אני לא שווה כלום. לא הולך לי כלום. בעבודה הכל חרא, בגלל הוירוס אין לי את ההפוגות של הנסיעות לחו"ל, אין את האקשן. אין את השקט שיש בחדר המלון כשאני חוזר לישון אחרי שדיברתי כמו אוטומט שמאוהב בעצמו. חיפשתי אותך – לא ענית לי. הולך הביתה ויעל לא מסתכלת עלי, לא אומרת מילה. היתה מרוצה כשקיבלה את המפתחות לאוטו החדש, חיוך גדול היה לה שם, אפילו חיבוק קיבלתי. אבל אז אומרת לי שאני צריך לכבס את הכביסה המלוכלכלת שלי לבד. אומרת שהיא לא המשרתת שלי… מגיע לי שמישהו פאקינג יאהב אותי."
"אבל אני אוהבת אותך." מיכל אומרת בשקט ומתיישבת על הספה הירוקה הגדולה בסלון, מלטפת פרווה רכה וזנב שקיפץ והתמקם לצידה מניח ראש על ברכה.
"את החתול אני אוהב יותר ממה שאני אוהב אותה ויש לנו אותו רק שלושה חודשים. שבע שנים אנחנו נשואים והיא לא שמה עלי.
זה שאני גבר לא אומר שאני לא מרגיש. אני בוגד בה, אני יודע שאני בוגד, אל תסתכלי עלי ככה. בעצם, שכולם יזדיינו, כולם בוגדים."
הוא מוזג לו כוס משקה, ושותה אותה בלגימה אחת רכה. ממלא עוד כוס ולא מסוגל להרים מבט מהרצפה. מלטף אזניים רכות וזורק למרחק את כדור הטניס שגארפילד הניח לפניו.
"די אריאל. מספיק עם זה. אתה חייב לטפל בעצמך. דיברנו על זה שאתה מפסיק עם העארק. הבטחת לי. ישנת אתמול?"
מיכל מניחה עליו יד רכה. הוא קופץ בבהלה ומנער אותה מעליו. כמו שהוא עושה כשהוא חולם רע. פעם מרפק לצלעות. פעם מכה בבטן ופעם, בזמן שהשרירים הפנימיים שלה התהדקו על איברו החם, שם יד על פיה וסתם את אפה. הוא כל כך התנצל אחר כך. שלח פרחים.
"מאז המילואים זה מרגיש כאילו אתה הולך להתפוצץ. אתה לא ישן, רוכב מאות קילומטרים בשבוע, ונפלת, נכון? אפילו הקסדה שלך נשברה. אתה לא מקשיב למה שהגוף שלך אומר. והוא מבקש ממך לעצור. לנוח רגע.
תשכב רגע על הספה. תנשום. אולי תוריד נעליים?
להכין לך שחור? מים חמים עם נענע אולי יותר טוב לך. בטח שתית מלא קפה היום."
בדרכה למטבח היא מתכופפת ללטף את הכלב שמכשכש בזנבו ומלקק את ידה. "הוא לא התכוון, גארפילד."
הוא כבר לא זוכר איך זה להיות בלי מיכל.
איך זה להיות בלי קינאה.
איך זה להיות.
לא יכול לנשום בלי הריח שלה. חושב על איך הזיפים שלו משייפים בעדינות את הירך שלה בדרכו לרדת אל מעמקיה החמימים, לגרום לה להפיק את כל הצלילים המופלאים של העונג שהוא יודע להעניק לה.
צרחות כאב נשמעות בראשו.
ריח שריפה.
יריות מקלע.
זרמים משתקים
הכאב ברגל פועם כאילו הרגע הקליע ריסק את עצם השוקה.
אריאל מגלגל סיגריה בידיים רועדות.
ריח מוכר של עשן מתוק מסתלסל בחדר.
מיכל חוזרת עם תה נענע ופרצוף דואג.
"הו, יופי, אני רואה שדאגת לעצמך, בוא נרגע קצת, נדבר בשקט. טוב?"
"מיכל."
"כן."
"מיכל.
הם מתו. כולם מתו בנגמ"ש שהתפוצץ. והכל בגללי, אני אשם."