"אוף איתך! אתה לא עושה מה שאני אומרת, הא?"
הדופק שלי השתולל.
שבוע שלם אני מחכה לו, פור פליי אינטנסיבי שמעיר לי איזורים חדשים בלב ובגוף.
הגפתי תריסים, הדלקתי נרות, שמתי את המוזיקה הנינוחה שלי,
הגוף התפתל מעצמו מהציפיה, עצמתי עיניים מחייכות מתחת לשמיכות ונהניתי מההתרגשות של ההמתנה הארוכה לזרועות החסונות שלו שיאספו אותי אל תוכו.
שומעת את השער לגינה חורק קלות,
הדלת נפתחת בשקט,
שקשוק החגורה,
נפילת הבגדים על הרצפה
ואת הנשימה שלו כשהוא הזדחל מתחת לשמיכות.
הידיים שלו נמסות לתוך העור שלי והנשיקות שלו מאיצות את הדופק למקסימום.
"אבל כתבתי לך שתכנס למיטה בלי לגעת בי, רציתי לחוש את התשוקה בלי ידיים, אי אפשר להגיד לך מה לעשות, בלתי נהיל אתה" אמרתי בחיוך גדול כשהראש שלו הציץ מולי מתחת לשמיכות.
"מה, נראה לך שזה אפשרי בכלל?" ענה תוך כדי נשיקות וידיים בתוך התלתלים.
הגופים שלנו התערבלו במין ריקוד ספונטני כשהוא מוביל כמו רקדן מיומן בשקט בטוח, ממלמל מדי פעם את ההתרגשות שלו.
לוקחת פיקוד ומענה אותו במגע עדין וקליל של הידיים שלי על העור שלו, הוא מגיב בהתרגשות לידיים שמלטפות לאט ומטיילות לאזורי העונג שלו, כמעט נוגעת, מזיזה את האנרגיה למרכז הגוף אבל לא ממהרת. מגע אקראי באיבר הפועם שלו גורם לו לרטוט. נועצת מדי פעם את הציפרניים שלי בצידי הגוף החטוב שלו, מאפשרת לתשוקה להביע את עצמה עם קצת יותר עוצמה. חתלתולה מתלטפת זה נעים, אבל יש גם לביאה בתוכי, היא מגיחה מדי פעם, מזכירה את עוצמותיה.
האצבעות שלי חוקרות את הזרועות הארוכות את השכמות החזקות, מניחה את הראש על החזה שלו, מקשיבה לדופק שלו, העור שלי מחפש להצמד אליו כמו בגד גוף.
"איזה מדהים אתה, אתה סקסי כל כך, איזה דבר אתה, כל כך רוצה אותך" – מוצאת עצמי אומרת לו מילים שמעולם לא אמרתי לאף גבר בחיים.
המגע שלו יודע את הגוף שלי בקלות, הוא לומד אותי במהירות בלי שאגיד דבר. מנגן על הגוף שלי לפי קצב המוזיקה, משוחח ישירות עם הגוף שלי ואני מרפה, מתמסרת והעונג בא בקלות נטולת מאמץ. כמה הייתי צריכה את הקשר הזה, אפילו לא ידעתי.
באופן מפתיע הוא מושך אותי, מזיז אותי בקלילות, מאפשר לי את המרחב להגיב לאט ובעדינות עם הגוף.
כשביקשתי לעצמי בחודשים האחרונים עניין, תשוקה ועונג – בדיוק לזה התכוונתי אבל לא יכולתי לתאר מעבר למילים את התחושה הנפלאה שהקשר הזה מביא איתו. הוא שוב ושוב אומר – "זו רק ההתחלה" במין ידיעה פנימית בטוחה שלא גורמת לי לברוח אלא להחזיק בו חזק ולפחד באומץ. כולם הולכים. כולם נעלמים. כולם בוחרים את עצמם מתישהו או מתים. גם זו אופציה. מכינה את עצמי לכל האפשרויות. ליתר בטחון. אי אפשר לדעת כלום בימים של מגיפה עולמית.
ככל שאני מכירה אותו יותר, מחבבת אותו עוד יותר. זה עוד יותר מפחיד.