"מה קורה, בייבי? לונג טיים. אני בארץ."
אני קוראת את ההודעה, והבזק זיכרון מכה בי, כאילו הזמן התעקם. זה היה לפני חמש שנים, כשהייתי נשואה ורציתי למות. גיליתי שחגי המשיך את הרומן עם הסטודנטית שלו, למרות שהבטיח שזה נגמר. הוא זיין אותה גם בזמן שאני הייתי בשיקום אחרי התאונה, והילדים אצל אמא שלי – ואז הגיע לבקר אותי בבית החולים כאילו כלום לא קרה.
כשהשתחררתי מבית החולים ורק התחלתי לחזור לעצמי, הייתי גאה בעצמי שהצלחתי ללכת לסופר השכונתי והכנתי ארוחת ערב מושקעת במיוחד בשבילו אחרי שהילדים פרשו לחדרים שלהם. נרות, יין כל הרומנטיקה ואז, כשהוא קפץ למקלחת, קפצה ההודעה מהזונה הזו שלו.
צרחתי עליו כמו משוגעת ואז באה הדממה. קרסתי לתוך המיטה, נשאבתי לחודשים של דיכאון וקיפאון, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, תרופות וטיפולים. ואז, משום מקום, תמיר צץ וחלקים רדומים בי התעוררו.
"תקופה מחורבנת." הוא כתב אז. "לא כיף לי. רוצה לברוח מהחיים שלי. יש לי הכל פה, בית יפה, כסף, עבודה, טיולים אבל אני מרגיש שאני הולך למות."
סיפרתי לו שהכל חרא אצלי. "אז בואי נברח שנינו. חשבתי עלייך ונזכרתי איך לימדת אותי לעשות אהבה."
"אני? אתה בטוח?" אולי לא היית צריך להיפרד ממני, לנסוע להודו ולהתחתן עם האנגליה ההיא.
"בטח. אני זוכר הכל. איך לא יצאנו מהחדר ימים. איך בין האזעקות היינו עושים אהבה כדי להרפות את המתח. הלוואי שיכולתי לנשק אותך עכשיו, להזכיר לך את מה שאת יודעת שאת יודעת." לא ידעתי כלום אז, אפילו אורגזמות לא היו לי. אבל אהבתי אותו.
"אתה חבר טוב, שעוזר לחברה טובה, אתה מציל אותי. זה לא רומן." כתבתי לתמיר פעם כשהוא הרגיש מאוד אשם כשההתכתבות בינינו היתה סוערת. נתתי לעצמי רשות להתנחם ככה, מרחוק.
הוא אמר שהוא מגיע לארץ לביקור אבל לא שמעתי ממנו כמה שנים. עוד גבר שמבטיח הבטחות ריקות.
ועכשיו הוא בביקור מולדת.
"אני במלון בתל אביב לכמה ימים, תבואי לפגוש אותי?" הוא שאל. "אני יכול להגיד לך מה יקרה שם."
"מה יקרה? שנינו יודעים מה יקרה."
"את לא באמת יודעת מה אני מתכנן. כשתגיעי לחדר, תגלי שהשארתי לך הוראות על השולחן."
"מזל שאני מכירה אותך איזה מליון שנה. הוראות. אוקיי."
"וכשאגיע אליך, את כבר תראי מה יקרה."
"עברו חמש שנים תמיר, התגרשת כבר? כי אני ציפור חופשיה."
"עובד על זה. את אמיצה, הלוואי שיכולתי לקום וללכת לפני 10 שנים כבר. אני שורד בקושי את האנגלים, את העבודה, את הסקס שאין."
לא הייתי כזו אמיצה עד היום ההוא שאמרתי זהו. אין יותר טיפול זוגי. שום דבר לא יצליח לשקם את השבר הזה. הגיע הזמן שתעזוב את הבית.
"כל פעם שאני חושב על זה אני לא נושם בייב, לא נושם. אם אני אמשיך ככה אני אחטוף התקף לב."
"עכשיו ממש, ממש עכשיו, ברגע זה, האם יש משהו במציאות שהוא לא בסדר?" אני כבר יודעת איך להרגיע חרדות. שנים של התקפי חרדה ששיתקו אותי הובילו אותי למדיטציה ותרגולי נשימות. הובילו אותי אל חלקים שלא ידעתי שקיימים בי. שחררו אותי לחופשי.
"לא. אבל מחר בבוקר יש לי פגישה עם עורך בענייני עבודה, ואין לי כח אליה."
"אבל עכשיו מה? בוא ניתן למחר להגיע. ונהיה ביחד בכאן ועכשיו, טוב? נהיה ברגע המושלם הזה שבו אין אתמול ואין מחר. תנשום איתי."
"נושם. אני צריך אותך הדר. את מצליחה להרגיע אותי. תפגשי אותי מחר בערב?"
שתקי ותהני
כשאני נכנסת לחדר 325 במלון בדיוק בשעה 19:00, הפינק פלויד מנגנים את הצד האפל, הפעם בלי הפטיפון. אני מוזגת לי יין, לוקחת שלוק, וקוראת את הפתק שהוא השאיר על השידה ליד המיטה:
"תשלחי לי הודעה כשאת מוכנה, שימי כיסוי עיניים ושבי על המיטה כמו שאת."
מחייכת כשאני עומדת מול המראה, מורידה את העליונית שהסתירה שמלונת קטיפה שחורה קצרה, מניחה על העיניים צעיף וקושרת מאחור כשהדופק שלי בשמיים.
אחרי כמה דקות אני שומעת את הדלת נפתחת, צעדים מתקרבים אלי והבושם האנגלי שלו מציף את החושים. לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, מתה להוריד ממני את הצעיף, אבל מחכה בסבלנות.
הוא לוחש לי:
"מי שאוהב את ירושלים, לפי ספרי תיירות או תפילה. כמו אוהב אישה לפי ספר תנוחות במשכב ואני מזמן כבר לא לפי הספר." שום דבר אצלו לא היה אף פעם לפי הספר.
"אני אענג אותך כמו שאיש לא עינג אותך קודם, וזה עוד לפני שהורדתי חולצה. נשכבת אחור, עוזבת עוזבת, מתוך ערפיליה חוצה עוד רכבת. מכירה?"
"לא." איך הוא תמיד מצטט דברים שאני לא מכירה.
"אי אפשר לצטט את מאיר אריאל באנגליה." והוא ממשיך ללחוש.
"את אינך יודעת, מה מאוד יפיפית. אבוא דרך כפות הרגליים, דרך הירכיים, אפשק אותך בעדינות, אנשוף על הערבות שמשאירה הלשון, זה קר. צמרמורת עדינה, אצבעות מתחת לאגן."
אני מתפתלת בעונג וצוחקת. הוא מחפש אחרי האוזן שלי וממשיך.
"אקשיב לך ואלקק בנחישות, לא ברכות. אמצוץ את הדובדבן המופלא, אסתובב סביבו כחוקר. אין כלום בעולם. רק את ומרכז העונג שלך, רפוי מתענוג ומזמין אותי."
"משוגע!" אני אומרת לו. "תן לי לראות אותך."
"שתקי ותהני." הוא מצווה.
"פי מנשק את כל כולו ומוצץ. האצבע שלי מצטרפת בעדינות, לאט לאט היא חודרת לתוכך ואומרת לך בואי, מעסה אותך ועוד אחת מצטרפת."
הגוף שלי מתחרפן מהלחישות האלה. צווחות העונג שלי מפריעות לו לזיין לי את השכל.
"את לא מבינה כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה, הדר."
אני מושיטה יד לגעת בו אבל כף היד שלו לופתת את פרק כף היד שלי, והוא דוחף אותי לאחור. הנשימות שלו מהירות כשהוא מעלי, נושף על העור שלי, מחכך שפתיים וזיפים קשים של גבר מזרחי על השפתיים שלי. אני מנשקת אותו. אוח, נשיקות ארוכות עמוקות ומוכרות.
השפתיים שלו נושכות ברכות את הצוואר שלי ואז קצת יותר חזק, מוריד את הכתפיה ומוצץ את הפטמה הימנית שלי.
העור שלי כל כך רגיש וכשהוא מניח יד כבדה על בית החזה שלי… נשכבת אחור, עוזבת עוזבת.
"תראי מה את עושה לי." הוא אומר ומניח את כף ידי על המכנסיים שלו. לאורך השנים נפגשנו פה ושם והיה את הרגע הזה, כשבאתי לבקר אותו בלונדון כשהקפצנו את הבן שלו לבריכה ליד הכנסיה, כל כך רציתי שהוא ינשק אותי.
האצבעות שלו מטיילות על הירך שלי, סוחטות אותה, ואצבע נודדת אל בין רגליי.
"נייס." הוא אומר כשהוא מגלה את הקעקועים. "ורי נייס" כשהוא מגלה שאני בלי תחתונים.
"בואי בייב, תתמסרי, שחררי, תרטיבי אותי, תרפי אני מרגיש אותך פועמת מבפנים."
הלשון שלו מצטרפת לעינוג הזה ששולח צמרמורות לכל הגוף, כיווצים בלתי נשלטים ואנחות רמות. כיסוי העיניים נושר מעלי ואני מחליקה ציפרניים מלטפות על הקרחת שלו. הוא מתרומם ומביט בי בעיניים שחורות וחיוך עם שיניים לבנות בוהקות.
"הי." הוא לוחץ לי על האף "זוכרת אותי?"
"אני זוכרת את זה." האיבר שלו מתנוסס שם כמו תורן. אני מצביעה לכיוון כפות הרגליים שלו בזמן שהוא מתפשט וחוזר למיטה, "עדיין אוהב להכנס למיטה עם גרביים."
חיוך פוגש חיוך וכף ידי עוטפת את הלחי שלו.
"הלו מיסטר תמיר לוי, קאן איי הלפ יו?" אני יודעת מה הוא רוצה.
"פליז דו."
ידי אוחזת באיבר הפועם, הלשון מחליקה לכל אורכו, האישונים שלי מבויתים על שלו, השפתיים עוטפות והוא פולט אנחה.
"את משגעת אותי. אני רוצה להיות בתוכך, עטוף בחום הנעים שלך. בואי אלי כבר."
אני מתיישבת מעליו והגופים התמזגו בקלות ובאיטיות, כל תנועת אגן שלי שולחת אדוות לכל הקצוות. הוא נעצר והביט בי, משרטט עם האצבע את הגבות שלי, את העיניים והשפתיים.
"אותו דבר בדיוק. החזה שלך נשאר כמו שהיה כשהיית בת 20." הוא עוקב אחרי הקעקועים ושלי חופן שד בכף ידו ומתבונן בה. אני מחליקה יד על שלו ופוגשת את טבעת הנישואין. את שלי איבדתי שנים לפני שהזוגיות עם חגי הפכה חלולה.
"לא השתנית בכלל, חוץ מהקעקועים הסקסיים האלה והמבט העצוב הזה שפתאום יש לך."
אני מעיפה מבט שואל אל הטבעת שלו.
"זה נגמר מבחינתי." הוא אומר "התחלתי לחפש בית בערבה, תמיד רציתי לגור שם. כשאמצא בית, את תבואי אלי ואנחנו נבשל בעירום."
אני מתכרבלת בזרועותיו, מניחה ראש בשקע שלו, כשהוא מלטף אותי, דמעה זולגת לו ואני מנגבת אותה בכף ידי.
"אני לא עצוב בייבי. אני שמח כל כך שאת כאן. אלה הרגעים המעטים שבהם אני לא מרגיש את המועקה, את המחנק בגרון."
מה גרושים טריים עושים?
"אתה נשאר בארץ?"
"אני פה לשבוע. צריך לחזור ללונדון לסגור פינות. זה ייקח כמה חודשים לסיים את הסיפור עם אנג'לה, הבכור רוצה להתגייס לצה"ל ואז אני חוזר סופית ונוכל להיות ביחד. לא יכול כבר עם האפור הזה."
"אתה תיעלם לי כמו אז?" אולי אין צורך לשאול. גם אני לא יודעת מה יקרה מחר. אולי אני אתאהב, אולי אתאכזב.
"לא נעלמתי. חגי התקשר ואיים שאם הקשר בינינו ימשיך, הוא ידאג שאנג'לה תדע על זה." הוא קם פתאום "חשבתי שאת יודעת."
"לא." חגי לא אמר מילה אז. עשה הכל מאחורי הגב שלי השקרן החצוף הזה.
"לא נעלם לך. מבטיח. תבטיחי שתחכי לי?"
"אני לא יודעת מה אני עושה מחר, תמיר. אין לי מושג איפה אהיה בעוד חצי שנה. ואתה צריך זמן עם עצמך והמדבר ולעשות את מה שגרושים טריים עושים." בכלל לא בטוחה שאני רוצה את מה שהוא רוצה, הוא לא באמת מכיר את מי שאני היום, חופשיה.
"מה גרושים טריים עושים? את יודעת שאני אולד סקול. וחוץ מזה, תמיד ידעתי שאנחנו נהיה זוג שוב. חלמתי את זה."
"אני יודעת שאתה אולד סקול, עדיין עושה אהבה בלי להוריד גרביים."
דפיקה בדלת "רום סרביס."
"תזמון מדויק. אני מת מרעב, התגעגעתי לאוכל בארץ. רעבה?"
"שיפודים בבית מלון חמישה כוכבים?" אני צוחקת.
"זה מזכיר לי את התקופה שהיינו עוצרים אצל סעיד לאכול לאפה עם שיפודים באמצע הלילה. איזה כיף היה לנו אז. היינו חופשיים ואפילו לא ידענו את זה."
"אולי החזה שלי נראה לך כמו של בת עשרים, אבל הבטן שלי לא יכולה להתמודד עם הארוחות הליליות הכבדות האלה." אני אומרת אבל לא מצליחה להתאפק ולועסת קצת צ'יפס.
בבוקר, תמיר מלווה אותי לאוטו ונפרד ממני בנשיקה ארוכה וטפיחה על הישבן.
"אל תוותרי עלי. אנחנו טובים ביחד. רק קצת סבלנות, טוב?"
החיים לימדו אותי שהכל יכול להשתנות ברגע, מישהי יכולה להיות עסוקה בטלפון שלה ולגרום לתאונה. הודעה קטנה אחת יכולה לחשוף סוד של שנים. יאיר אמר שאני לא חייבת לספר לו אם זה סתם סקס חסר משמעות עם מישהו. תמיר תכף חוזר ללונדון. האם הלילה הזה הוא חסר משמעות?
*
"אז הולכים למסיבה?" אני שואלת את יאיר "או שזה שסער וגלית מגיעים זה דיל ברייקר?" הוא כל כך רוצה להתערבב עם אנשים אחרים, אז סידרתי דאבל דייט במועדון עם סער וגלית. אולי אם הוא יטעם את גלית ויתרגל לנוכחות של סער, הוא יפסיק לקנא.
"בטח הולכים, מת ללכת איתך למסיבה הזו, בחיים לא הייתי במועדון בדסמ."
כדי לא לפספס את הפרק הבא,
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ >>
