הזמן עבר לאט מאוד. דינה התכרבלה בצעיף גדול, הביטה במסך המרצד מולה, קול מוקלט סמכותי מודיע לחלל האוויר "מספר 512, נא לגשת לחדר 7".
צעירה מתיישבת לצדה ומחייכת בנימוס בעיניה הגדולות.
"איזה חודש את? שביעי בטח. " אמרה דינה
את מזכירה לי את הבת שלי. גם לה יש שיער שחור כזה, מלא, שופע. עכשיו בטיפולי הפריה. בעזרת השם, מתפללת שאזכה להחזיק נכד או נכדה לפני שאמות.
אני מקווה שבעלך לא מחפש בחוץ כל מני הרפתקאות. מאז ההריון עם הקטן, בעלי לא נגע בי. שנים חשבתי שזה בגלל שיש לו מישהי אחרת. זה התאים לי. כל אחד בחדר שלו. מה רע? מי רוצה את הנחירות והפלוצים שלו. ואת יודעת מה גיליתי? שכל השנים האלה באמת היה לו רומן.
עם גבר.
שיהיה בריא. מה אני אגיד לך, החיים מפתיעים.
וקצרים.
צריך לחיות כמה שאפשר."
דינה נשמה נשימה עמוקה, פלטה אנחה, קיפלה את הצעיף והכניסה אותו לתיק האדום שלה.
“אני בת ששים ושתיים, לא נראית, נכון?" ואז רכנה לעברה ובשקט אמרה "מאז הגירושין, גיליתי את עצמי, אם את מבינה למה אני מתכוונת. גברים בגיל של בעלך מתחילים איתי באפליקציות. לא מבינה למה, שקל הם לא יראו ממני. והמבוגרים יותר רוצים שאני אבשל להם, הם לא מבינים שאני לא רוצה להרים מגבות או תחתונים של אף אחד ואם מישהו יגע לי בשלט – הוא גמור. מת."
הצעירה פלטה צחוק נבוך.
דינה שתקה. שפתיה התכווצו פתאום.
הרופא התקשר אתמול ואמר לה לבוא בהקדם האפשרי ולא פרט מדוע. רק זה חסר לה עכשיו.
מפשפשת בתיק מוצאת טישיו משומש קלות ומנגבת דמעה.
הטלפון של דינה משמיע פינג. על המסך הודעה מ'חיים. אלמן. טינדר. חורחה הסוס'
"בוקר טוב סקסית" – בוקר ארור. מה טוב בו? מה סקסי בזה שהחיים נגמרים עוד לפני שהתחילו?
"תקשיבי, מתוקה" דינה פונה לצעירה ההריונית
"יש לפנייך שנים של שעבוד לילדים עד שתיזכרי שאת אשה. לא אמא של, לא אשתו של. רק אשה. תחיי עכשיו, אין אתמול או מחרכך. שלא תתעוררי מאוחר מדי. כמוני."
אוספת את התיק לחיקה ונכנסת אל הרופא בצעדים מהוססים.
לכולם יש גידולים, חשבה לעצמה, זו כנראה העונה. עכשיו תורי למות.
"דינה, שמעי, תוצאות הבדיקות חזרו. יש לך כלמידיה. אני רושם לך אנטיביוטיקה. ותעשי לעצמך טובה, תעשי יחסים מוגנים מעכשיו ואילך. ותודיעי לכל מי שהיית איתו במגע, גם הם צריכים להיבדק."