"את לא של אף אחד? או שאת לא רוצה או לא מסוגלת לאהוב?"
"אולי אני פצועה מדי, יאיר. אולי אני צריכה זמן. אני לא יודעת. אפילו על הילדים אני לא אומרת שהם שלי. הם באו ממני, הם חופשיים."
"את יודעת שאת לא אוהבת אותי." הקול שלו רעד "את זה ברור מאוד שאת יודעת."
"אני לא רוצה להכאיב לך, אבל אתה שואל, אני עונה כמיטב יכולתי."
"אז מה את אומרת לי בעצם?"
"קשה לי שאתה מקנא. קשה לי שאני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני מזכירה את השמות של החברים שלי, קשה לי שאתה כל הזמן שואל אם אני אוהבת אותך. זה לא היה הסיכום בינינו." הטון שלי עולה.
"חשבתי שאני במונוגמיה רגשית איתך, עכשיו אני מבין שלא. "
מניחה את כף היד שלי על הלחי שלו, הוא עוצם את העיניים. "אוף, אני שונא את ההרגשה הזו. הלב שלי רועד."
"בוא נחזיק אותו ביחד." אולי אני כבר לא יודעת להרגיש אהבה. אכזבה אני מכירה.
"אנחנו במסע גילוי וחיפוש, שנינו. אמרת שהקשר הזה יהיה בלי ריצוי. שאנחנו עושים מה שמתאים ונכון לנו."
"ממתי את יודעת שאת לא אוהבת אותי? את רוצה את סער? אולי את בכלל מאוהבת בו. ראיתי איך את מסתכלת עליו."
הוא ירה עלי כל כך הרבה שאלות.
"אנחנו לא בבית משפט יאיר, תפסיק את החקירה הזו."
הוא שתק לזמן מה ואז התלבש בלי להביט בי.
"אני לא יכול לראות אותך עכשיו. אני צריך אהבה ממישהי אחרת."
הוא הולך. לא נראה לי שהוא חוזר. אני לא רוצה גבר שפוגע בי כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה.
עוד יום אהבה שאני חוגגת עם עצמי. עוד גבר שבורח. בורח ממני, בורח למישהי אחרת, ככה זה גברים.
*
דפיקה בדלת. תמיר עמד שם מחזיק שקית עם אוכל.
"הו, שלום לך אשה יפה, הזמנת שליח?"
"אשה עייפה. אני ערה כבר מחמש בבוקר." כי הייתי עסוקה בלהיזכר בפעם השנייה שהוא הזמין אותי לשמוע תקליטים. איך אחרי שעות של להפוך תקליטים של המודי בלוז, קייט בוש ופינק פלויד, נשכבנו על הצד אחד מול השנייה על מיטת נוער חורקת, בחדר קטנטן עם ארון עץ חום שהגיע עד לתקרה.
אחרי שעות של פטפטת אינסופית צחוק והתחכמות מילולית, השכל ביקש הפוגה והגוף רצה יותר ממילים.
"הבטחתי לך. לא נוגע בך. הייתי סתום כשהייתי בי"א. סתם ילד חרמן. היום את תגעי בי רק כשתרגישי שאת רוצה." שפתיו רעדו, גופו מתוח מתחנן במבט ארוך לגעת, רק לשניה. כשהצמדתי בסופו של דבר את שפתי לפיו, זאת היתה הנשיקה הכי סוערת שהיתה לי בחיים. שנתיים היינו דבוקים עד שהוא רצה להודו ואני רציתי תואר.
"מה במשלוח? שווארמה?" איזה סקסי זה כשגבר דואג לאוכל.
"אין כמו השווארמה בארץ. הבאתי קובה במיה שאמא שלי הכינה, הבטן הרגישה שלך תהיה סבבה עם זה?" הוא מניח את השקית על שולחן האוכל בזמן שאני מוזגת לנו יין לכוסות. "היא מסרה לך ד"ש."
"אין על הקובה של שושנה. אחרי שאני אטעם את השליח, כל הגוף שלי יהיה סבבה עם זה."
"ואת סבבה עם זה שאני לא יכול להוריד ממך את העיניים. רק יותר ויותר מתמגנט."
הוא אוסף אותי לתוך חיבוק ומניע אותי לתוך ריקוד ושר לי.
"לא יכול להוריד ממך את העיניים, רק יותר ויותר מתהפנט." ככה זה צריך להיות, אולי זאת אהבה.
היד שלו גולשת על הגוף שלי, הלשון שלו רוקדת עם שלי, העור שלי מבקש להידבק אל שלו.
מסירה מעליו את החולצה ומורחת לחי קרירה על החזה החם שלו, הדופק שלו עולה והנשיקות מתלהטות. הוא עוצר והעיניים שלו מצטצמצות קצת מדגישות את הקמטים.
"אני צריך אותך, הדר. אני מרגיש רגוע כשאני איתך. חי. הכל הגיוני לי כשאת בתוך החיבוק שלי."
"זוכר שאמרת לי פעם, שאולי יהיה לנו פרק ב'?"
"התכוונתי לזה. רציתי את החיים האלה באנגליה, את המשפחה, את התפקיד בסטארטאפ, את הבית בשכונה הכי יוקרתית של לונדון. אולי ידעתי שזה יעבור לי, וקיוויתי שאת תהיי פנויה."
"אני פנויה. ואתה עדיין לא. מה שיש בינינו זה אדים של זכרונות. אני לא יודעת מי אתה היום. אנחנו מתחילים מההתחלה." הוא כותב ספר על רוצח סדרתי. אי אפשר לדעת כלום.
"תפסיקי עם השטויות שלך. את מכירה אותי עוד מהתקופה שהייתי נער אדיוט וחרמן." הוא מניח יד בין הרגליים שלי.
"לא השתנית בכלל." אני צוחקת.
"בואי לשקע שלי, יפיופה סתומה שאת."
הוא מתיישב על הספה ואני מתכרבלת בזרועותיו. אני יכולה להתרגל לזה שוב. להיות ביחד באהבה, בתשוקה, לקום בבוקר יחד ולבשל יחד.
"תמיר" אני לוחשת לו "אם כבר באת. אל תלך." איזה שטויות יוצאות לי מהפה. גברים באים והולכים. זאת המציאות.
אני מובילה אותו למיטה שלי, כל זמן שהוא פה, אני רוצה לטעום אותו ולהינות מכל רגע.
"אני אחרי יום ארוך, תריחי אותי רגע."
אני מרחרחת אותו "אתה זקוק לרענון. יש מגבת שהכנתי בשבילך."
מחייכת לעצמי כשאני שומעת את המים זורמים במקלחת, מדליקה נר ריחני בחדר והטלפון מצלצל. זה יאיר.
"שמעי, חשבתי על זה, אני לא רוצה לוותר עלינו. יש לנו משהו טוב. אני אתן לך זמן להתאהב בי. הימים האחרונים האלה היו סיוט מבחינתי. אולי כדאי שניפגש פחות, כדי שתתגעגעי אלי."
"יאיר," אני לוקחת נשימה עמוקה. "זה לא משנה את העובדה שאתה צריך ממני משהו שאני לא יכולה לתת לך."
"את לא רוצה לתת לעצמך הזדמנות להתאהב בי?"
"אני לא יודעת אם זה אפשרי. וחוץ מזה, אמרת שאתה רוצה אהבה ממישהי אחרת ונעלמת. הלכת. פתאום אתה חוזר עם הצהרות."
תמיר יוצא מהמקלחת ואומר "אני מוכן בשבילך יפיופה."
"מי זה? זה סער? ידעתי." הקול של יאיר נשבר. "ידעתי. האמנתי לך כשאמרת שאתם רק חברים, אבל את…" הוא עוצר לרגע " את שיקרת לי בלי להתבלבל. כנות רדיקלית אמרת, הכל על השולחן אמרת. לכי לעזאזל. את שומעת מה אני אומר לך?" וניתוק.
אני מביטה בתמיר בחיוך של אשה שלא רוצה לטלטל כרגע את המציאות.
"אני אחכה לך עוד הרבה זמן?" אני אומרת ומסירה מעצמי את השמלה הדקיקה ונשכבת על המיטה.
הלשון החמימה שלו מפנקת אותי כל כך טוב ואני נכנסת לרצף אורגזמות ולא מצליחה לעצור את גל הבכי ששוטף אותי.
תמיר עוטף אותי ומנגב את הדמעות. "תבכי. זה בסדר. אני פה עכשיו."
*
כמה ימים קפואים חלפו ואני שוב נרדמת על הספה מול הטלוויזיה ומתעוררת כמה דקות לפני ארבע לפנות בוקר, והטלפון שלי השמיע את הפינג המיוחד של תמיר.
"הי בייבי, ערה?"
הלוואי שבא לו להתכרבל איתי עכשיו.
"אני במסיבת טבע, באתי עם אחי, הסתום הזה לקח פטריות ונמחק. אני פה רוקד עף ואני חייב לראות אותך. תבואי לסט זריחה?"
"שלח מיקום, מתלבשת ובאה." אני בטח משוגעת לצאת בקור הזה.
הכבישים קפואים וריקים בדרך לאיזו גבעה ליד קיבוץ בדרום. אני במכנסיים משובצות, עליונית צבעונית מחממת, טיקה קטנה וחיוך.
תמיר פוגש אותי כשאני מתקרבת לאוסף מכוניות באמצע שומקום, קופץ לתוך האוטו ועוטף אותי בחיבוק לא נוח מעל תיבת ההילוכים.
כשאני צועדת אחריו לכיוון המוזיקה, הביטים המהירים של הטראנס מעלים לי את הקצב הפנימי ואני רוקדת עם ידיים קפואות בכיסים. אנשים בכל הגילאים רוקדים עם עצמם. חלקם דלוקים ממי יודע מה, חלקם רוקדים שיכורים תחת כיסוי צבעוני מחורר שמאפשר לשמיים ללטף את הפנים שלהם. בחורים חתיכים בלי חולצה, יפות בוואנזי, צעיר מסטול מתקרב בוהה בי בעיניים גדולות.
תמיר עטוף בקפוצ'ון מסוגנן עם משקפיים צהובים, מטייל בסביבה תוך שהוא רוקד מכונס בעצמו. "אם קר לך, תתקרבי למדורה." איך הוא תמיד דואג לי. אנחנו חולקים את הג'וינט שלו. הוא שקט מדי. הוא בטח לקח משהו.
"בואי רגע." הוא מוביל אותי לאיזו פינה מרוחקת.
"תקשיבי, לא רציתי להגיד לך את זה בטלפון. אנג'לה נוחתת היום עם הילדים, היא רוצה לנסות שוב אבל אני הולך להגיד לה שזהו. זה נגמר."
"למה יש לי הרגשה שאתה לא אומר לי הכל?"
"לא יכול להסתיר ממך כלום, הא?" הוא מחזיק לי את היד ומשפיל מבט.
"את צדקת הדר. אני צריך להבין קודם מי אני, להיפטר מכל החרדות שלי, לפני שאני נכנס לפרק ב'. החלטתי לנסוע להודו לנקות את הראש. לעשות איזה ויפאסנה ואחרי זה אני שלך."
צדקתי. יופי. מה זה עוזר לי? עוד אחד שעושה בדיוק מה שמתחשק לו בלי לחשוב עלי. שיסע להודו.
"סליחה מותק, נראה לי שאחי מתנדנד שם, אני חייב לבדוק מה איתו. תכף זריחה, תחזרי לרקוד, תכף מצטרף אליך."
כשאני חוזרת אל המסיבה, מישהו שולח לי חיוכים מזמינים, מתקרב וצועק לי באוזן "אני אומר לאנשים רק אלכוהול, כל הסמים האלה שורפים את המוח." האלכוהול שנודף ממנו שורף לי את האף.
יוצרת קשר עין עם האופק המתבהר והשמש מבצבצת, אני עוצמת עיניים מולה, מחייכת כשהיא עולה מבין העננים ומתחזקת. כולנו רוצים אהבה, אבל בורחים ממחויבות. גם אני.
שיט. עכשיו אני באמת לבד. ממילא לא התכוונתי להשאר יותר מדי. קיבלתי את הזריחה שרציתי.
השיכור הידידותי מבקש לדעת מה השעה. זה הסימן שלי ללכת הביתה.
כשאני צועדת חזרה אל החניה, אני שולחת הודעה לתמיר.
"הלכתי הביתה. בהצלחה עם אנג'לה הודו והויפאסנה. אולי ניפגש בגלגול הבא."
אני שרה באוטו יחד עם סיה, אני טיטניום ומנגבת דמעה.
אני טיטניום.
הסוף.
