לפני זמן יצאתי לבחון את עולם התשוקה.
ההחלטה הראשונה שלי היתה לאפשר כמה שיותר תשוקה בחיי.
'לאפשר' כמילת מפתח ו'להתבונן' כמשימה.
קפה למשל. קפה זו תשוקה?
הקפה הראשון של היום הוא כמעט תמיד הקפה היחיד. לא שותה עוד אחד, רק מרחרחת בהנאה קפה של אחרים. מה זה אומר, מספיק לי אחד? האם תמיד מספיק לי קפה אחד? מדוע אחרים לא מסתפקים באחד, מה שונה אצלי. אורגזמה אחת, קפה אחד. זהו? אי אפשר להינות יותר מזה?
והאם אפשר להנות יותר מאוכל?
האם זה הסוכר שגורם להתרגשות וגורם להתמכרות שבה אין לנו יותר הנאה רק אוטומט שמבקש עוד? האם מנגו עסיסי יכול לגרום לי לדבר שפה זרה? האם ביס של משהו יוביל לתחושה העילאית או שמא התחושה הזו שמורה לאזורים אחרים. החלטתי לבדוק.
הבטחתי לעצמי לאכול במודע. להנות מכל ביס. לבחון את התשוקה מהמקומות הכי קטנים כדי להתרגל להרגיש אותה לעומקה.
תוך כדי שחתכתי את הפרי האקזוטי דמיינתי איך יהיה לנגוס בו, לרגע חששתי שהפרי לא בשל או לא עסיסי דיו.
בשר הפרי הבשל הגיר את העסיס וליקקתי את האצבע מקבלת רמז למתיקות.
נשמתי נשימה ואמרתי לעצמי בלב: "מאפשרת" ורק אז נגסתי בפרי, והתחושות הציפו אותי. עצמתי עיניים והרגישתי את המרקם והטעם, את התחושה החלקלקה הזו של המנגו בידיים, נאבקת מעט באוטומט המורה לבלוע בתאווה ולקחת עוד ביס.
אבל רגע.
איזה מין סיפוק זה? שהפרי יהיה בתוכי? או להנות כמה שיותר עד שהוא יעלם לתוכי ושאשאר עם זיכרון. לא היה בי רצון לאסוף זיכרון. אלא רצון להיות עכשיו. להרגיש עכשיו ולא רק להעלות באוב המחשבתי את זיכרון התשוקה של אוכל טעים, של התמסרות לרגע, של רצון להאריך אותו עד אין סוף. אפילו השתוקקתי לכאב הקל הכרוך בפרידה מהרגע הזה.
פתאום הייתי מודעת לכך שזהו הביס האחרון. מודעת לרעשי הרקע המתגברים בתוכי. מלקקת שוב את האצבע. עוצמת עיניים.
יותר מהר? לא לא לא. יותר לאט.
ביסים קטנים גיברת.
ביסים קטנים.
לאן את ממהרת?
לאן כולנו ממהרים? אוכלים בזמן שאוחזים בטלפון, מדברים תוך כדי אוכל, עושים סקס כדי להרגיש את השחרור, את הנפילה המתוקה שאחרי.
ומה עם הפיתוי הראשוני של הראש.
לפחות 20 שנה לא בחנתי את הפיתוי הזה, את הכמיהה, את ההשתוקקות. להרגיש את התשוקה למשהו במקום לחפש את התועלת בתוצאה.
האם ניתן להאריך את הרגע, את הטעם את התחושה? נזכרת ברגעים נושנים בהם הבת עשרים וקצת שהייתי והבחור שמולי החלטנו לא לגעת אחד בשניה ולא זכור לי מאילו טעמים היתה ההחלטה המשותפת הזו. זוכרת רגע שבו שנינו שוכבים אחד מול השני, בחדר רגיל לחלוטין של ילדים שהפכו חיילים המחפשים את דרכם. לצד ארון עץ חום גדול ועל מיטה קטנה וחורקת
לבושים לחלוטין ולא נוגעים, מביטים אחד בשניה.
אחרי שעות של פטפטת אינסופית צחוק והתחכמות מילולית, השכל ביקש הפוגה והגוף רצה רצה יותר ממילים. המוזיקה של קייט בוש והמודי בלוז הניעה את הקצב הפנימי בתדר הנכון את הצקרות המתאימות למשיכה.
והיתה שם משיכה חייתית כבושה, תרבותית, מנומסת.
ושם ניסיתי לעצור הכל ולהרגיש-
לא יותר מהר- לאט.
לא הרבה וחזק- מעט ובעדינות.
חייכתי בהנאה ובמבוכה מול הכמעט מצוקה של מי שרטט מולי. שפתיו רעדו, גופו מתוח מתחנן במבט ארוך לגעת, רק לשניה, מכבד את החוקים ונמנע מלפעול. סובל בהנאה את הציפיה.
ועכשיו מה רוצה? רוצה להאט רגעים, בסלו מושן, רוצה להרגיש כל טיפה של מנגו מעירה את החושים.
רוצה להרגיש מבטים לעומקם לאפשר להם ללטף אותי ולהזריק לתוכי את מה שמאיץ את הדופק, לחוש נשימה שלי ושל אחרים כדי להנות, להעריך את הניואנסים של הניואנסים.
והבנתי –
רק אם אתן מבט, אקבל מבט.
רק אם אנשום באמת ארגיש נשימה של אחר.
רק אם אתן לחיוך המופנה אלי להכנס פנימה ולעשות נעים במקומות שזקוקים לעיסוי קל
רק אם אוכל את המנגו יותר לאט ואבחין במידת המתיקות, סמיכות הסיבים, רמת העסיסיות
אזכה אולי בתחושה של הרווית הצימאון הגדול לתשוקה, לחיים.
עוד ביס מהפרי הכתום.
עוד נשימה עמוקה בעיניים עצומות, הלשון בוחנת את המרקם והחיך סופג עיסוי נעים וטעים.
פליאה גדולה מהחוויה והתובנה,
וקמצוץ של כאב על הביס האחרון שהחליק לתוכי, מסמן סיום.
איזה כיף.