איזה פקקים איומים בכביש שש רק כי מובילים טנק אחד לצפון. אני מחייכת ושרה עם דייויד בואי את השיר על הסטאר מן.
כמה קל לדבר עם הסטארמן החדש. אתמול באמצע המילים שלו על משהו מעניין וחשוב שאני לא זוכרת אמרתי "לא יודעת מה יקרה בינינו, רומנטי או לא, שתדע שאתה חבר שלי." סוף סוף משהו נורמלי יוצא מהטינדר הזה.
פלירטטתי איתו בלי בושה וחייכתי. פוף. פתאום כל ההגנות ירדו. דיברנו על כלום וציחקקנו. פינג פונג אינטיליגנטי חשוף ונהמות קטנות בתגובה לפלרטוטים. פאק. הייתי נוסעת אליו עכשיו להתכרבל למרות שעברה רק שעה מאז שהתחלנו לפטפט כמו לא נפגשנו שנים.
"אתה חייב להפסיק לדבר, איך אני אסנן אותך ככה?" אני בדרך כלל מעדיפה זיון שכל כמשחק מקדים, אבל הפעם, אני רוצה כבר להרגיש ידיים על הגוף, כמה שיותר מהר מבחינתי.
המילים שלו התנגנו בול על החיוך הנעים מהפייסבוק וחייכתי בחזרה אל המסך. לא מספרת לו כלום, אין לי כח לסיפור שלי. לא בא לי לקשקש על כל הבגידות, על הגירושים המכוערים. שלי. שלו. בא לי לצחוק, בא לי שטויות ובא לי עליו. אוח, הוא נעים, הלוואי יהיה גם טעים. מזל שלמדתי לרחרח לפני שאני מכניסה משהו לפה.
בסדר, שיחכה קצת החייכן. קודם אני אלך לחבק את יוכי. אם אצליח להגיע לעיר הבירה של הטנטרה, בלי שיעשו לי לינץ' באיזה כפר בשומרון. הוויז הזה דפוק לגמרי.
"אז אולי אחרי שאת פוגשת את החברים שלך, אני אבוא לפגוש אותך. נדליק ג'וינט, נדבר. פשוט חייב לראות אותך כבר." שיחכה עם החיוך הכובש הזה שלו. אני עכשיו הולכת להתחבק עם החברים שלי.
אני בחיים לא אזכור את השמות של כולם. קבוצות מחויכות מתקשקשות בבית מזמין בפרדס חנה. אלכוהול נמזג ובדיחות סקס וקיטצ'ן טייבל פולי מסתלסלות באוויר כמו העשן הירוק שאני מפריחה. מרגישה בבית ולועסת טורטיה פיקנטית ומקנחת בליקוק שאריות שמרים שוקולד מהאצבעות. יוכי אשמה. הפקקים עשו אותי רעבה.
"אז למה שלא תזמיני אותו לכאן?" יוכי מחייכת אלי חיוך גדול מתוך האדים של הג'אקוזי, ידעתי שלא צריך פה בגד ים.
"חושבת?"
"שיבוא, תכף יניב יתחיל את הג'אם. דורון שמעת? הדר מזמינה את הבליינד דייט שלה לכאן."
"לא בליינד. החלפנו חיוכים בלי משקפי שמש. תפסיקי לעשות לי בושות." אני מתה על זה שהיא מעודדת אותי להיות שובבה.
אני שולחת לו הודעה.
בוא לכאן, חמודים החבר'ה. יהיה כיף.
בטח יגיד שעדיף שנחכה לאחרי.
– תוך 45 דקות אני מגיע.
הו פאק. זה הולך להיות מוזר, או גאוני, או טפשי לגמרי. הכל בגלל יוכי. היא לגמרי פסיכית.
– 17 דקות אני שם.
אם הוא לא רואה את מה שאני רואה, אז הוא אדיוט. אדיוט סקסי. זה לא משנה אם הוא יהיה חבר או יזיז או ממתק או לא יודעת. הכל יכול להתהפך בשניה. האקסית שלו יכולה לחזור, אולי הוא בכלל לא פנוי וסתם עושה את עצמו. עוד בוגד. הוא לא יימשך אלי. הצלקת תרתיע אותו. אולי אני נראית רזה יותר בתמונות. זה ייגמר תכף, אבל אני הולכת להינות מכל רגע.
– 13 דקות.
הו אלוהים, כל מה שאני צריכה היום זה שהוא יהיה טעים. נשיקה אחת טובה בסוף הערב מספיקה לי.
"מי זה? איך קוראים לו?" יוכי שואלת מתוך הג'אקוזי. אני לא צריכה להתאמץ להיזכר בשמו.
"יאיר שמר, הוא מסתובב במסיבות שלכם. מישהו מכיר אותו?"
"זהר, את מכירה יאיר שמר? הדר אומרת שהוא הולך למסיבות של טוני."
"ששש…" אני אומרת ליוכי "בסוף יבוא איזה דוש. את עם הרעיונות שלך."
– 6 דקות.
נו כבר. אני מחייכת לעצמי במבוכה. איזה כיף לחכות לו.
"אבל רגע," יוכי שואלת "הוא יבוא ואולי יתעניין במישהי כאן, אולי לא טוב בשבילך?" צודקת. לא הרצתי את הסרט הזה קדימה כמו שצריך.
"עכשיו את אומרת לי? גם כן חברה." אני מחייכת בהשלמה "שיבוא לפגוש אותי. ואם יש כאן מישהי שיותר מעניינת לו, אני אאחל לחייל הצלחה בהמשך דרכו." הוא חופשי.
– חניתי.
הוא פוסע בשביל הכניסה המקושט נרות, החיוך שלו זורח ממרחק, האישונים שלו לוכדים את שלי. כן כן. קורה משהו. לא יודעת מה זה, אבל כזה, לא היה.
נשיקה קלה, אנחת רווחה, אני מחבקת מעיל עור קריר וגוף רוטט. מלטפת כובע שחור והולכת לאיבוד בתוך העיניים שלו. אולי זה הוויד.
"וואי הדר, איזה יפה את." איזה כיף שהוא מוצא חן בעיני. אולי הוא תחת אחד הכישופים שלי, תכף יעבור לו. תכף יעבור לי. בינתיים, הוא יאמי.
הבטתי בו ארוכות כאילו היה אהוב שלי מהתיכון, מוכר, אבל אחר. היד שלי מחליקה אל הג'ינס שלו, ממששת משהו גדול, קשה וקר. הוא שמח לראות אותי וגם יש לו אקדח.
הוא עוטף את פני בכפות ידיו "תני לי להסתכל עלייך רגע." ואז מנשק לי את החיוך, ואז הגוף שלי נמס לתוך נשיקה עמוקה, סוערת. אולי זה מהר מדי, אבל אני רוצה להמשיך להתנשק איתו איזה שעתיים רצוף.
"אוי מה שאני הולך לעשות לך."
מציגה אותו ליוכי. מסתבר שהוא מכיר את איילת וגם את עדי, אני מנחשת שהן טעמו אותו באיזו מסיבה. הוא חוזר להצמד אלי כמו גבר שיודע מה טוב בשבילו והבחור עם הגיטרה שר ניל יאנג. רק לא שלמה ארצי. הוא הפייבוריט של הבוגד השפל הזה שאמר שהוא אוהב אותי גם אחרי הפציעה.
המילים בחדר מטושטשות, אני ממששת זרוע, מניחה לחי על הכתף שלו כפות רגלי נצמדות לשלו, הוא אוסף אותן ומניח אותן על שלו, מחייך אלי.
"שנצא לשאכטה?" אני בהיי כבר מזה שהרגליים שלנו נוגעות.
הוא מגלגל לנו ג'וינט שמנמן וארוך, הידיים שלו רועדות קצת, גם בגלל שקר בחוץ בינואר. מהדק אותו עוד קצת. "אני לא רוצה שהוא יהיה נבול." הוא זורק עלי את החיוך הזה שלו יחד עם מבט שובב. "אין אצלי דברים כאלה."
איזה בטחון יש לו, יאללה.
מתרחקים לקצה הגינה לתוך הבועה שלנו. הוא מנשק אותי ארוך רך ונוכח ומחליק יד מהגב אל הירך, פאק. שלא יפסיק. בעצם שיפסיק. יוכי אמרה שאנחנו יכולים להשתמש באחד החדרים, שזה לגמרי סבבה. אבל אם אני נכנסת לחדר איתו, אני לא יוצאת כל כך מהר וגם אני רוצה לטעום את הגבר הזה לאט. חודשים שאני הודפת גברים לא נכונים לי. תכף גם אותו אני אפחיד. אני רוצה להשתעשע לפני שאכיר אותו יותר טוב ואגלה שבעצם, זה לא הגבר הנכון בשבילי.
"ביום שני את תבואי אלי הביתה. אני אכין לך אוכל שלוקח לי שעתיים להכין. אני יודע שאת תעופי על זה. ויהיו הפתעות. כל מני הפתעות שאני לא אפרט לך אותם עכשיו."
החיוך שלי מתרחב כשהוא מתחיל לפרט. מסיט קווצת שיער דבש אל מאחורי האוזן שלי, מדבר לתוך הפה שלי ומנשק ברכות. לא יודעת איך אמרתי לפיטר שאין לי בעיה שיגזור הכל ונלך על לוק קצר ופרשי. זה היה באותו שבוע מטורף שבו החלטתי שאני מתקעקעת, ומאז לא הפסקתי לקשט כל פגם בפריחת הדובדבן, כמו הקערות השבורות האלה שהיפנים מדביקים בחזרה בזהב. מציגים לראווה את הפגמים. זה היופי.
"את מכריחה אותי, אז אני אגלה לך קצת." הוא מצמיד את השפתיים שלו לאוזן שלי ומתאר איך בדיוק הוא הולך לעסות כל איבר, החל מהבהונות ועד לקודקוד. איך הוא יעסה לי את הירכיים. הו אלוהים. המילים שלו מלחשות אותי במשך דקות ארוכות ואני מהופנטת לגמרי כשהוא מתאר איך ימצוץ לי את הבהונות. לא זזה מילימטר, שלא ייגמר הרגע. נשענת עליו בתוך חצי חיבוק בזמן שהגוף שלי מקשיב היטב לאיך הוא הולך לענג לי את הצורה. רק שלא ייבהל מהצלקת הגדולה בבטן. לא משנה כמה פרחים קעקעו עלי, כל מה שאני רואה במראה זה את הקו הארוך הזה. את הלילה ההוא של התאונה. הלוואי שזה לא יגעיל אותו. הלוואי שהוא יודע מה הוא עושה. הפרומו מעולה.
"שנלך מכאן?" בדיוק חשבתי להציע לו שנלך, כי זה כבר נהיה מביך.
"אני לא זוכרת איפה חניתי." מזל שהוא איתי עכשיו. אני בקושי מבינה עברית.
אנחנו מתכרבלים במושב האחורי של האוטו שלו, אני מלטפת פנים מחויכות, זקן שחור וקרחת. נראה לי שיש לי טייפ.
"תני לי לענג אותך כבר." הוא מנסה להפשיט אותי ולהשחיל יד אל תוך המכנסיים שלי. היום לא. אין לי כח להתמודד עם השאלות שלו.
"לא היום. אני רוצה אותך כמו שצריך, לאט לאט." אני אומרת לו בנחישות. "תן לי להיות רעבה ממש." הידיים שלי ממששות את כפות הידיים שלו. "יש לי חולשה לזרועות ולשכמות."
"אז אני אתחיל להתאמן. אני רוצה להיות המאהב המושלם עבורך."
אני רוצה שהוא יעשה לכל הגוף שלי מה שהוא עושה לפה שלי. אני רוצה שהוא ייקח את הזמן ויגיש לי מנה ראשונה, עיקרית וקינוח מפונפן של מסעדת שף. אני אקח רק ביס קטן כל פעם ואהנה מזה במקסימום.
גשם רך נוזל על השמשות, אני יכולה להתנשק איתו שעות עם הרחש הנעים של החורף. הרדיו מנגן את ה Doors, הוא מחליף לפלייליסט שלו, וג'ורג' מייקל שר לנו careless whisper. טוב, אני מקווה שהפלייליסט לא ימשיך להיות כזה דביק.
"אני הולך מחר לפליי פארטי. אז ניפגש מחרתיים. אני אבוא מוקדם, אני הולך לקחת את הזמן איתך, הרבה זמן. ואני הולך לזיין לך את הצורה."
שילך להתמזמז ולהתערבב עם מי שבא לו שם ושיגיע אלי רגוע. זה עדיף מגבר שמשקר, שמסתיר את הצורך שלו בסקס עם אחרות. רק שלא ישקר לי. ממילא אני רק רוצה להרגיש את מגע העור שלו, להקשיב להמהום העמוק הזה שקלטתי אותו עושה כשהוא מחורמן.
"אוי. מה אני הולך לעשות לך."
אני פוחדת קצת ממה שהוא הולך לעשות לי. איזה כיף.
הודעה קופצת לי כשאני מחייכת לעצמי על כביש שש נטול טנקים בדרך הביתה.
"הגעתי."
נכון. הוא הגיע.
מקווה שנישאר. לפחות עד שהוא יגיש לי ארוחת ערב ואם יהיה לי טעים, אני אטרוף גם אותו.
גם זה ייגמר. זה יכול להיות רק לילה. שבוע. או 14 שנים כמו עם רונן. הכל נגמר מתישהו.
וגם אם זה כל מה שיש, זה מושלם.
כשאני מגיעה הביתה מחכה לי הודעה מאיילת,
"כאחות לאחות, אני חייבת לספר לך שלפני יומיים יצאנו לדייט קסום, הוא פיזר הבטחות לארוחת ערב, יוריד בשבילי את הירח, ופתאום אני רואה אתכם יחד. תשמרי על עצמך אחותי."
הו שיט.
——–