אלון. אלמן. ירושלים.

"נעים מאוד, אני עקיבא." 

"עקיבא, טוב שבאת. בוא נשב בגינה." ידעתי שלא קוראים לו אלון. 

למילים בפרופיל שלו היה קצב וטעם אחר. החושים שלי יודעים לזהות את החריגים, יוצאי הדופן, המעניינים. לפעמים הם סתם משוגעים שצריך לחסום. 

"לפי הדת היהודית, תפילה של אלמן ויתומים מתקבלים בשמיים. 'קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת' הוא כתב. "אחותי אומרת שהיא מאמינה בברכות שלי, שהן מתקיימות." 

"אז בקש." לאחרונה לומדת לבקש מהעולם את מה שאני רוצה "תתפלל. תהיה ישיר וברור עם הבקשה." 

"אני רוצה שתגלחי את כל הגוף שלי ותבואי איתי למדבר, ניקח קראוון. או ניסע להודו, רוצה לבוא להודו? אני רוצה שטלטלי אותי, שתקלקלי אותי, תאנסי את הדוסיות שלי."

הו פאק! אז שיבקש מאלוהים. מה הוא רוצה ממני? אני לא יכולה לעזור לו. בקושי יכולה לעזור לעצמי. הוא חי בסתר, רוצה להיפטר מהתחפושת, אני חופשיה כמו שלא הייתי בחיים ולא שומרת יותר סודות. זה כמעט הרג אותי.

יד עדינה חיוורת הציצה מתוך חולצה לבנה נוקשה ובוהקת. לוחצת חזק את הרפיון המהוסס, אחיזתו מתחזקת בכל פעימת התרגשות שלו אבל לא אוחז בידי שניה יותר ממה שאני מאפשרת.

מסכימה לפגוש את עצמי אחרת כל פעם שאני פוגשת מישהו. יש את החכמה שיודעת, חתלתולה נבוכה, יש איזו ביצ' שמבליחה מדי פעם מול גברים חצופים, הם נהנים מזה מדי. נהנית לגלות אותי מחדש אחרי כמה שנים של טרנספורמציה עמוקה שדרשה התפרקות לרמת התא. מאז שבקעתי מהגולם, כל יום הוא הרפתקה.

"אז מה את אומרת על הבגדים הדוסיים והכיפה, אמרתי לך שיש לי זקן ארוך, נכון?" 

"כשדיברנו בטלפון לא שמעתי כיפה וזקן. שמעתי גבר סקרן שרוצה להבין עולם אחר. וכמו שאמרתי לך, האינטואיציה אומרת לי שאתה לא הגבר הנכון עבורי. אני לא מתווכחת איתה. רצית שנדבר? בוא נדבר."  

מובילה אותו לגינה הקטנה ומתיישבת על הספסל הלבן מתחת לעץ שלאחרונה הפסיק להמטיר זיתים שחורים. עקיבא מתפתל על כסא מתקפל. לא נוח לו. הוא כל כך ביקש שאאתגר אותו – שיתמודד. 

פניו חיוורות, נעימות ומחויכות, רווח בין שיניו הקדמיות. "אני מעדיף להפיק סרטים עם החילונים, אפילו יותר עם החילוניות," כמו ילד מבויש, עינים כחולות טובות מביטות בי בסקרנות דרך משקפיים עדינות מרובעות. "נשים מזיזות עניינים ואין להם כל כך את המנהג הזה של עמלות על כל דבר כמו בקהילות שלנו."

"אני מרגיש שזו מילה קשה עבורך."

מדי פעם כיס חולצתו שלו משמיע צפצוף מעשור אחר, הוא שולף טלפון טיפש ומתנצל "הבת הולכת לארוחת ערב אצל חברים." הוא מארגן איסופים והסעות ביידיש מתובלת בעברית ומנחה בנחת את בתו הצעירה איפה למצוא ספר לימוד תורה כדי להשאיל לחבר. בטח יש לו טלוויזיה בארון, כמו שיש לו טלפון חכם שמחביא בכיס סודי, אחרת איך נכנס לסרטונים שאני שולחת אליו?

זקנו הארוך אסוף אל תוכו במין טריק לא ברור, קצותיו מוסתרים. מחפשת רמזים לפאות שהחביא תחת הכיפה השחורה הגדולה. בוחנת את השרוכים הקשורים על הקרסול באיקס מוזר על הגרב השחורה. האם זו מצווה להחביא שרוכים של נעלי ספורט?

"תאנסי את הדוסיות שלי,"

די כבר עם המילה הזו, בא לי להקיא. כבר אמרתי לו שאני מעדיפה שלא ישתמש במילה שמכאיבה לי בדיוק במקום במחוזות שהייתי מעדיפה בהם עונג.  

אני נושמת רגע להחזיר את כל החלקים המבולגנים למקום. הוא בטח סורק אותי בזמן שעיני מופנות כלפי פנים. מתעכב על כתפי החשופה ברישול מתוכנן ועל כף רגלי המקושטת בצמיד קרסול ובלק אדום לוהט על הבהונות. 

"אני יודע שזו מילה קשה עבורך אבל כך אני מרגיש, שהאקט הזה צריך להיות אלים. מחילה. מבקש מחילה אם פוגע בך. זו לא כוונתי."

הבטחתי לעצמי שאני מתרכזת בריפוי שלי. יותר מדי שנים הייתי עסוקה להציל את האנשים סביבי. אנשים מתים. עוזבים. עכשיו מתרכזת בלהציל את עצמי, אלוהים יעזור לו. 

"אתה ממציא עצמך מחדש, האחרים יצטרכו לשנות את מה שהם חושבים עליך, לא יהיה להם קל עם השינוי שלך. תקשיב לעצמך, אל תפסיק. הדרך תציג את עצמה תוך כדי כדי שאתה הולך בה."

"בהחלט. אני רועד מהתרגשות ממש מהדברים שאת אומרת. את כל כך מדויקת. כמה אור יש בך. אני יכול להקשיב לך שעות. "

בטח. הרבה גברים מוכנים להקשיב לי שעות בדייט הראשון, בזמן שהם מחשבים את הסבירות שאני אזדיין איתם בסוף הדייט.

"יש כאן גבעה שאני מכיר, כמה דקות נסיעה מכאן, אם תסכימי, אני רוצה לבקר שם רגע, אשתי זכרונה לברכה גילתה לי את המקום הזה." 

מעיפה מבט למושב האחורי של הרכב השכור, הגלימה שלו מקופלת יפה ועליה מונח הכובע. אוחזת בחוזקה בידית הדלת כשהרכב מיטלטל ומטפס במעלה הגבעה התלולה. חונים ליד ספסל נעים ואקליפטוס ענק, ואני כמו מגנט נמשכת אליו, נשענת עליו, מלטפת אותו, נוגעת בו.

לא בצדיק. הידיים שלי על העץ. 

הוא יושב נינוח על הספסל. 

מניחה כפות ידיים על הגזע המחוספס והעיניים נעצמות מעצמן, האנרגיה זורמת דרכי, אני נכנסת לטראנס נעים והגוף רוטט. כפות רגלי הופכים לשורשים חזקים המבקעים את האדמה הקשה, הגזע העבה הוא עמוד השדרה שלי ומבטי פונה לירח המלא ולשמיים הבהירים דרך העלים.

חיוך עולה בי כשאני חשה אנרגיה זכרית פועמת עמוק בתוכי. נשענת על הגזע עם כל משקלי, מתענגת על תחושת הכח וההגנה. הגוף מהמהם עונג. 

לוקחת עוד כמה דקות לעצמי ואז מתיישבת על הספסל. הוא רוצה להוריד מעליו את הטלית, אני מתעטפת בצעיף הסגול שלי ובשנים האחרונות עטופה באור אינסוף. אלוהות. אהבה מבעבעת מתוכי, מאפשרת לי לראות אין סוף הזדמנויות לעונג מרפא. אני רוצה עוד מהאור, הוא דוחה מעליו את אלוהים. 

"אסתר תמיד מצאה את המקומות הכי טובים. פעם הכל היה כאן פרדסים ושדות," הוא אומר בגעגוע "עכשיו יש קניונים בכל מקום."

הוא בטח רוצה שאני אנחם אותו על אובדן הפרדסים.  

"תסכימי לבוא איתי לקנות בגדים חילונים בחנויות?" הוא לא רוצה באמת ללכת לשופינג, סתם מחפש תירוצים להוריד בגדים.
"אתה יכול לבוא איתי להרצאה על טנטרה או בודהיזם אם אתה רוצה," לא בא לי להיות הסטייליסטית שלו. "אף אחד לא יסתכל עליך מוזר שם. אתה תרגיש בבית עם ההיפסטרים."

"אני מעדיף שתעשי לי שיעורים פרטיים."

"נהיה קריר." אני אומרת. כדאי שיפסיק כבר עם המחשבות שאני אזמין אותו לדירונת, אפשיט אותו מהמכנסיים השחורים עם המכפלת הגדולה ואמצוץ לו על המיטה שלי כמו בסרטוני הפורנו בטלפון שמחביא. מצא לו. לא חוששת מחרון אפו של אלוהים, פשוט לא נמשכת אל הצדיק או אל ההרפתקה הזו.

"בוא קח אותי הביתה." אני צועדת לכיוון האוטו ועוצרת לרגע כדי לחבק אותו. אני זוכרת איך זה להזדקק לחיבוק כמו לאוויר לנשימה. את זה יש לי לתת.

"תודה. תודה ששיתפת אותי שנפתחת אלי ועל זה שהבאת אותי לכאן." כל יום הוא הרפתקה. 

היום, עשיתי אהבה עם עץ.

כל קשר למציאות אינו בהכרח מקרי בהחלט.
_{ותודה לדליה וג'יל שצילמו בעיניים אוהבות.}