בת 50 עם גוונים של אפור.

אני יכול להציע משהו?

"בטח." אמרתי להוא מהטינדר שהתחיל איתי.

"את תיראי הרבה יותר צעירה ויפה אם תצבעי את השיער."

נשמתי.

נשמתי שוב.

ואז עניתי לו –

"לא יקרה. אני סיימתי עם המירוץ להסתיר את הבלתי נמנע."

מגיל שלושים בערך, השיער הלבן מבצבץ כל הזמן לאט ובעקביות, לא מפסיק. צומח במהירות ואני במירוץ של להסתיר בכל כמה שבועות את מה שאני לא רוצה לראות כשאני מביטה במראה תוך שצובעת את פני.

מאז שזוכרת עצמי, שנאתי את השיער שלי, מתולתל חצוף שמעקם סיכות ושובר מסרקים, צורך אינסוף חומרים לעיצוב השיער ומפחיד אורחים שלא התכוננתי לקראתם.

במספרה הבחורה החמודה מורחת את הצבע, מגיע לה טיפ, כי היא מותק. ולא כיף לשבת חצי שעה – שעה עם הבוץ המסריח על הראש. בגלל זה הרבה פטפוטים עם מי שנמצאת שם, להסיח את דעתי.

אחר כך בכיור העינויים, בחור צעיר שאומר "באת ליום כיף, הא?" שבונה על טיפ, שוטף עם מים רותחים או קפואים, מרטיב לי את העורף. יום כיף? לא בטוחה בכלל.

משלמת לכולם כדי להיות יפה.

הקלה הגדולה כשמסירה את המגבת ושיער חום כהה, כמעט שחור, מושלם, ללא זכר לאפור הנורא, גולש על כתפי.

ואז,

כחלק מהדיל, מגיע הפן והמברשת, מושכים את השיער, מנסים להכריח אותו להיות מושלם. ליפול ברוך על הכתפיים להתנופף כאילו הייתי אנג'לינה ג'ולי עם מאוורר על סט צילום.

שעות במספרה, עינוי מתמשך, מאות שקלים.

חוזרת הביתה- במקום להתעלף במקום מכל היופי המופלא שלי, שואלים מה אוכלים לארוחת ערב.

ורק אני, חולפת על פני בבואתי במראה, נעצרת להתפעל. איזה כיף זה שיער חלק כהה, אין לבן, אין תלתלים מקורזלים. מושלמת.

והקרקפת צריכה זמן התאוששות מהטראומה. כוויות קטנות, זה כלום בשביל להיות יפה.

וכאב ראש כי כיור העינויים דורש מנח לא טבעי לצוואר.

מרגישה ליום יומיים יפה, הקלה. הלחות הישראלית מקרזלת את הפן והשיער הלבן דוחה את הצבע וצומח כמו עשב פרא. ושוב אני מוזנחת.

והיו את החודשים האלה שזה היה בלתי אפשרי עבורי לקפוץ לספר הכי חמוד וכיפי בנס ציונה, כי דיכאון, חרדה, פוסטראומה ולא רציתי לראות אף אחד. גם לא את עצמי.

בכל פעם שהצצתי דרך הדמעות במראה, כל מה שראיתי היה את הלבן המבצבץ, שומעת בתוכי קול שאומר – איח איזו מוזנחת. חייבת לצבוע.

שנים אני מעודדת אנשים לכתוב אותנטי, להיות מי שהם ומוצאת עצמי נאבקת ומנסה להסתיר את שיערי המתולתל והמאפיר.

אחת לכמה חודשים מצאתי כוחות להתמודד עם אנשים, עם מישהו שיגע לי בשיער, שיחפוף.

עוז, הספר האפרפר בעצמו, נשמה גדולה, נזף בי באהבה שלא באתי לחבק והסכים לא לצבוע את שיערי יותר. נתן לי שמפו כמו של ביבי, שהופך את השיער לסגלגל ורך.

הרפיתי.

מהצורך להיות מישהי שעומדת בסטנדרטים בלתי אפשריים שהצבתי לעצמי. ושאלתי עצמי עבור מי אני עושה את העינוי הזה? התרגלנו לסטנדרט מסוים של נשים בגילנו. נשים מתוקתקות, מושלמות, עם לק ג'ל, בוטוקס וחיוך מושלם עם פילטר אינסטוש שמסתיר פגמים.

כשהבנתי שאני עושה את זה כי מנסה להיות מישהי שעומדת בסטנדרטים לא שלי, זה הרגיש מגוחך. ופתאום האפור – לבן הזה הפך להיות אמירה משמעותית שלי כלפי עצמי. זאת אני. כדאי שאתחיל לחבב את הבבואה המשתקפת –

אשה בת 50 עם כתמים וקמטים, שיער מאפיר סורר עם גוף שהביא לעולם ילדים גדולים מהממוצע.

ככה כמו שאני. אהובה.